הסבתא ציוותה את המשק לנכד בצוואתה המפורשת.
יתר בני המשפחה התנגדו – ונדחו.

פסק דין המדגים שוב את החשיבות של בדיקת ההסכם החל על הזכויות במשק (במקרה הזה ההסכם המשולש) ועל החשיבות של ניסוח הצוואה בהתאם.

לאחרונה (אוגוסט 2017) ניתן עוד פסק דין בבית המשפט המחוזי בנצרת (עמ”ש (נצ’) 39007-02-17) שעושה קצת סדר בסדרי ההורשה של משקים ומדגים את החשיבות של ההסדרה המשפטית.

זהו הסיפור בקצרה:
הסבתא הייתה ברת רשות במשק בצפון הארץ אותו קיבלה מהוריה בירושה.
לימים ביקשה להוריש את המשק לאחד מנכדיה, וכך עשתה בהוראה מפורשת בצוואתה.
עד כאן הכל נשמע הגיוני ופשוט.
אלא, שיתר בני המשפחה ביקשו להתנגד בטענה כי ההסכם המשולש בין המושב, הסוכנות היהודית ורשות מקרקעי ישראל (רמ”י) קובע כי בהעדר בן זוג יועברו הזכויות לבן ממשיך.
מה שלא קרה בענייננו – הסבתא לא מינתה בחייה את נכדה כבן ממשיך, דבר שיכול היה להיות בעוכריה אילולא הצוואה שערכה.
באין בן ממשיך קובע ההסכם המשולש כי הזכויות בנחלה יועברו בהתאם לסעיף 114(א) לחוק הירושה, תשכ”ה-1965 “…ליורש המוכן ומסוגל לקיימו, והוא יפצה את היורשים האחרים…”
על כן, לטענת בני המשפחה, הצוואה כלל אינה “תופסת” אלא יש לקבוע את זהות היורש על-פי סעיף 114 לחוק הירושה.
בית המשפט דחה את תביעתם, וקבע כי מקום בו קיימת צוואה הקובעת יורש יחיד למשק הרי שאין להחיל את הוראות סעיף 114 לחוק הירושה.
מפסק הדין עלה כי במסגרת ניהול התיק אף רמ”י הביעה עמדתה כי היא לא תתנגד לכך שזכות ההורשה של משק חקלאי תתבצע באמצעות עריכת צוואה.

בית המשפט אשר ביקש לכבד את רצון המורישה, הדגיש בפסק הדין את העובדה שהסבתא ערכה צוואה מפורשת וברורה בה צוין המשק בנפרד מיתר רכושה.
פסק דין זה מדגים שוב את החשיבות של בדיקת ההסכם החל על הזכויות במשק (במקרה הזה ההסכם המשולש) ועל החשיבות של ניסוח הצוואה בהתאם. שכן, ספק בעיני אם מסקנת בית המשפט הייתה כה נחרצת מקום בו הצוואה הייתה משאירה ספקות או ערוכה באופן שסותר את הוראות ההסכם המשולש או את הוראות החוק בענין הורשה של משק.

*אין באמור באתר כדי להוות ייעוץ משפטי