על הרוח הגבית שנותן שבית המשפט לחיסיון הגישור בכלל
ולחיסיון לטובת המגשר בפרט

אחד מיתרונותיו הבולטים של הליך הגישור הינו החיסיון הקיים בהליך, ולאחרונה ניתן עוד פסק דין חשוב שמציף את הנושא ודן בו בהרחבה.

אחד מיתרונותיו הבולטים של הליך הגישור הינו החיסיון הקיים בהליך. אנחנו ערים לא אחת לניסיונות של צדדים לגישור לנגוס בו מבלי שבית המשפט (בעיקר ערכאות נמוכות) מציב גבולות ברורים.

אני עוקבת אחרי הנושא כבר זמן רב, ובמיוחד בשל כך, שימח אותי לקרוא את דבריו של סגן הנשיא (מחוזי מרכז-לוד) י’ שינמן בפסק דינו מיוני האחרון (ה”פ 17350-05-15).

בית המשפט פותח את פסק דינו בהתייחסו לחיסיון הליך הגישור וחשיבותו הרבה לטובת ההליך. בית המשפט אף מגדיל ומתיחס מפורשות לחיסיון לטובת המגשר ולכך שאין להעידו, תוך התיחסות לפסיקת העליון בנושא.

באותו מקרה מדובר בתובענה שעניינה סכסוך משפחתי רב שנים, בו מעורבים אח ואחות והוריהם, אשר ניהלו עשרות הליכים משפטיים ביניהם. שמחתו של בית המשפט על כך שההליכים הסתיימו בגישור הייתה מוקדמת מדי, שכן הצדדים מצאו עצמם מתעמתים אף בקשר ליישומו של הסדר הגישור שנחתם.

בית המשפט מתאר את יתרונותיו של הליך הגישור ומדגיש שאף שתיק זה אינו דוגמא טובה להצלחת הליך הגישור, אין זה מהווה הצדקה שלא “להמשיך ולחזק את הליכי הגישור שנוחלים הצלחה בתיקים רבים מאד”.

בית המשפט מסמן את החיסיון כאחד התנאים הבסיסיים על מנת לאפשר לצדדים להגיע להסכמות (ובכך לעודד קיומם של הליכי גישור).

לענין זה, הזכיר בית המשפט את סעיף 79ג (ד) לחוק בתי המשפט שעניינו אי קבילותה של ראיה אשר התבססה על דברים שנמסרו במסגרת הליך גישור. כאשר הפסיקה לאורך השנים אף הכירה בחובת חיסיון המוטלת על כל הנעשה או נאמר במסגרת הליכי גישור (רע”א ראו 4781/12 י.מ. עיני קונדיטוריה בע”מ נ’ בנק לאומי לישראל בע”מ (פורסם בנבו, 6.3.2013)).

בית המשפט מוסיף ומדגיש כי המחוקק לא סייג את האיסור רק לתיק בגינו נשלחו הצדדים לגישור, אלא לכל הליך משפטי אזרחי.

לא נחשפנו להחלטות ביניים בתיק אולם בית המשפט מציין בפסק הדין כי על אף ניסיונות חוזרים ונשנים מצד אחד הצדדים לחשוף פרטים ו/או אמירות מתוך הליך הגישור, עוד בהליכי הביניים בתיק הוא אסר על הצדדים להפר את החיסיון.

אם לא די בכל זאת, בית המשפט מציין, באמירה אגב ואף שלא נדרש לכך, כי לטעמו “בנוסף לחובת החיסיון המוקנית לצדדים לגישור, יש להכיר בחובת חיסיון לטובת המגשר על דברים שאמר במהלך הגישור“.

תשומת הלב לכך שבית המשפט קובע זאת אף מבלי שהוא מזכיר את תקנה 5(ה) לתקנות הגישור קובעת הוראת סודיות מפורשת לפיה “המגשר לא יגלה כל מידע שנמסר לו במהלך הגישור למי שאינו צד לגישור”. איני בטוחה אם זה נעשה בטעות או שהמשמעות היא שבית המשפט מייצר חיסיון שאינו נסמך על הוראת חוק כזו או אחרת.

לאור חשיבות הדברים אביא אותם כפי שהם מופיעים בפסק הדין:

“אין חולק כי המגשר מהווה צלע חשובה ביותר בקיום הליכי הגישור ולפיכך, קיים אינטרס ציבורי ממשי לאפשר לו את מרחב הפעולה הנדרש על מנת שיצליח להביא את הצדדים לידי הסכמות.

לעניות דעתי, במסגרת זו – בשונה מחובות חיסיון אחרות (כמו בין עו”ד ללקוח ובין רופא למטופל, בהם די שהלקוח או המטופל מוותר על החיסיון כדי שזה יוסר), יש להעניק למגשר זכות עצמאית לחיסיון אשר לאורה לא יהיה ניתן לזמן את המגשר לעדות אף בהסכמת שני הצדדים אם אין הוא חפץ בכך ובנוסף, אף אם יסכימו הצדדים להסרת חיסיון הליך הגישור, תהא הסכמה זו יפה, רק לעניין דברים שאמרו הם במסגרת הגישור, ולא לעניין דברים שאמר המגשר.

הסדר כזה נוהג בכמה ממדינות ארה”ב והוא נראה בעיני ראוי ונכון. בעניין הרציונאל להקניית זכות עצמאית של חיסיון למגשר ובעניין ההסדר המתואר בדבריי, ראו בהרחבה: “זמיר, החיסיון בין מגשר לצדדים” מעמ’ 63, ובעיקר בעמ’ 66, וכן “זר-גוטמן, הבטחת סודיות” בעמ’ 185.

אציין, כי ער אני לפסיקת בית המשפט העליון לפיה “החסיון אינו של המגשר, אלא של הצדדים ועל כן הוא דיספוזיטיבי וניתן הוא לוויתור בהסכמת שני הצדדים להליך הגישור” (רע”א 1496/15 בנימין לוי נ’ טל דרורי, בעמ’ 9 (פורסם בנבו, 21.05.2015)), אולם אני סבור כי בית המשפט בפסק דין זה לא קבע, על מה רשאים הצדדים לוותר ולדידי ולהבנתי, ניתן לפרש את דברי בית המשפט כמתייחסים לחלק המרכזי של הליך הגישור הנוגע לדברי שני הצדדים בלבד ולא לדברי המגשר, ובוודאי שלא לאפשרות להעיד את המגשר. [ההדגשה הוספה; נ.ה.]

*אין באמור באתר כדי להוות ייעוץ משפטי