על עליונותה של צוואה

בית המשפט העליון מנתח בפסק דין (פברואר 2019) את סוגית העברת זכויות “בר רשות” בנחלה במושב

המדובר בגברת שהייתה ברת רשות במשק באחד המושבים בצפון הארץ.
היא נפטרה בשנת 2008 והותירה אחריה שני בנים.
המחלוקת בתיק הייתה בין שני בניה (אליהם הצטרפו נכדיה) באשר לזכויות במשק לאחר מותה.
במאמר מוסגר, לא ניתן שלא להתיחס לקרע המשפחתי שוודאי נוצר (או לפחות העמיק) לאורך השנים ותוך המתנה להכרעה שניתנה בפברואר 2019, 11 שנים (!) לאחר שהאם הלכה לעולמה, כאשר הצדדים (2 אחים ובניהם) נגררים להליכים משפטיים ב- 3 ערכאות שונות.
באותו מקרה האם קבעה בצוואתה כי אחד מבניה יקבל את זכויותיה במשק.
הבן השני ביקש להתנגד תוך ניסיון להסתמך של סעיף 114 לחוק הירושה, התשכ”ה-1965, בו ישנה התיחסות לכך שאת המשק החקלאי יירש היורש “המוכן ומסוגל לקיימו”; ואם שווי המשק עולה על החלק של היורש בעיזבון, יפצה אותו יורש את היורשים האחרים.
בית המשפט העליון קובע (בע”מ 7861/17) כי הזכות של בר רשות בקרקע, שהיא זכות אישית, אינה חלק מעיזבונו, ולפיכך הוראות חוק הירושה אינן חלות במישרין על העברתה, כאשר בר רשות בקרקע רשאי להעביר את זכותו בה כפוף ל”הסכם הרישיון”.
בנסיבות המקרה הזה, “הסכם הרישיון” האמור הינו “חוזה המשבצת” שחל בין רשות מקרקעי ישראל, הסוכנות היהודית והמושב הספציפי. אולם, מאחר שהמנוחה לא השאירה אחריה בן זוג ובן ממשיך (כפי שמצוין בסעיף הרלבנטי להסכם המשבצת), נקבע כי אכן יש להעביר את המשק בהתאם לעקרונות של סעיף 114 לחוק הירושה.
בית המשפט העליון מנתח את הוראות חוק הירושה, וקובע כי בהתאם לסעיף 2 לחוק הירושה “היורשים הם יורשים על פי דין או זוכים על פי צוואה”.
אם לא די בכך, בית המשפט העליון מוסיף וקובע, כי חוק הירושה מקנה עדיפות להוראות הצוואה על פני הירושה על פי דין.
שורה תחתונה: אם בר רשות קבע בצוואה זוכה אחד במשק, אותו יורש על פי צוואה עדיף על פני כל היורשים על פי דין (בכפוף להוראות הסכם המשבצת כמובן).
יובהר כי המשמעות היא שלא רק היורשים על-פי דין אינם מוכרים כיורשים, אלא שהם גם לא מקבלים פיצוי כלשהו מהיורש על-פי הצוואה.
פסק הדין אינו מחדש באשר לאפשרות לקבוע בצוואה את היורשים, אולם הוא מחדד פעם נוספת את הצורך בצוואה מדויקת וברורה שלא תשאיר מקום לספקות.

*אין באמור באתר כדי להוות ייעוץ משפטי